בריטיש איירוויס

בשבת שלפני שבועות חזרתי בטיסה של בריטיש איירוויס מסיאטל הביתה דרך לונדון. לאחר כ-10 שעות של טיסה נוחה נחתנו בלונדון והפעלתי את הסלולר שלי. מייד קפצה מולי ידעה חדשותית מוזרה על תקלות במערך התמיכה של בריטיש איירוויס. פטרתי את הידיעה כלא רלוונטית כאשר פתאום בקע קולו של הקברניט ממערכת הכריזה: "יש לי הודעה לא משמחת, ישנן תקלות חמורות, אנחנו מטוס חמישי בתור שמחכה להוראות היכן לעגון, המטוס שלפנינו מדווח על בין ארבעים דקות לשעה המתנה, אשוב ואעדכן לפחות כל עשרים דקות". ההודעה הזאת הייתה התחלה של יום ארוך ומלחיץ עבורי, לשמחתי בסופו של דבר הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.
פעם עבורי אירוע שכזה היה מוביל בהכרח להרבה תסכול, חרדה, כעס, ועצבים. הפעם החלטתי מראש שלא משנה מה יקרה אני אשמור על המקום האישי שלי ואשאר רגוע ומאושר, זה לא היה קל…
המתנו כשעה וחצי על המסלול עד שהתפנה עבורנו מקום עגינה, ועוד כמחצית שעה עד שהגיעו המדרגות והאוטובוסים. למזלנו המטוס לא כבה מנועים, היה מזגן, ומערכת הבידור עבדה. בחרתי לשבת בנוחות עד כמה שניתן ולהנות מסרט. בדרך לטרמינל באוטובוס נגלה לעיניי המשתהות מחזה סהרורי של מטוסים שחונים על כרי הדשא מסביב לשדה התעופה. כנראה שנגמרו מקומות העגינה ומטוסים הופנו לעצירה במרחבי השדות הפתוחים. בטרמינל פניתי לאזור טיסות ההמשך ושמתי לב לתנועה של המונים בכיוון הנגדי. סדרן מיוזע הסביר שכל הטיסות עד לשעה שש בערב בוטלו והנוסעים מתבקשים לעזוב את שדה התעופה. חולקו לנו דפים ובהם הצהרה שיש למצוא טיסות חלופיות ויינתן החזר על אוכל, תחבורה, ולינה בעיר. בסופו של דבר גם הטיסות שלאחר שש וגם הטיסות שלמחרת כולן בוטלו.
הצטרפתי לכשלושים אלף איש בתור לביקורת הגבולות, בתור היה סדר יחסי אבל לאט לאט החלה התדרדרות. מספר אנשים ניסו לעקוף וליצור מסלולים חלופיים ואחרים החלו לקרוא אותם לסדר. החלו בקשות מיוחדות של מבוגרים וילדים להתקדם בתור, ואני בתוך כל זה מנסה להישאר רגוע. בשלב מסוים מצאתי את עצמי נוזף באנשים ומסביר להם שהתור מתחיל שם רחוק, ולא במקום שאליו הגיעו "בתמימות" כאשר אנשים אחרים לצידי בתור מעודדים אותי: ״תגיד להם״, ״תעצור אותם״, ״אל תיתן להם לעבור״. תפסתי את עצמי ועצרתי, החלטתי שזה לא מקומי. חיכיתי כשעה לביקורת הגבולות וכאשר התקרבתי הבחנתי שמספר העמדות המאוישות קטן וישנם בצד שתי עמדות מאוישות נוספות שאליהן לא מופנים נוסעים. מסביבי אנשים התחילו לרטון ולצלם את העמדות הללו תוך כדי קריאות ״חוצפה״, ״תתביישו״, תחושה של שוק. מצאתי את עצמי גם כן רוטן וציני, ושוב עצרתי את עצמי. לבסוף הגעתי לקצינת גבול חביבה אשר החתימה את דרכוני ואחלה לי בהצלחה.
המתנתי למזוודה. שעה נוספת חלפה עד שהחלו להגיע המזוודות מסיאטל, חצי שעה עד שהבנתי שהמזוודה שלי לא שם. בירור קצר העלה שאת המזוודות של טיסות ההמשך לא מוציאים. הורו לנו לדווח כאשר תהיה לנו טיסת המשך והמזוודות יועברו לשם, בינתיים להסתדר עם מה שיש.
בזמני ההמתנה השונים ניסיתי לחפש טיסה אחרת. התמונה שנתגלתה לי הייתה לא טובה, כל הטיסות לישראל; אל-על, איזיג'ט, מלאות עד יום שלישי. כמו שזה נראה אני הולך לבלות את חג השבועות בלונדון. נוסעים מסביבי ניסו להזמין לינה במלון בלונדון ודווחו שכל המלונות בתפוסה מלאה. גם ככה זה סופשבוע ארוך של חג בלונדון והעיר בתפוסה מלאה.
החלטתי לקחת שאטל לטרמינל של אל-על ולנסות את מזלי שם. הטיסה של אל-על יוצאת ב-22:30 הדלפקים נפתחים רק ב-19:30 השעה 17:00 ואנשים מתחילים לחכות. הגעתי בין הראשונים, מקום שני בתור של המעוניינים בכרטיס טיסה, מסביבי אנשים נוספים שהצליחו כבר להשיג כרטיס דרך סוכן. סוכנת הנסיעות שלי שומרת שבת, אני ממתין, מסתכל על השעון, מחכה ל-18:20 למתי שהשבת יוצאת בארץ, אולי משם תבוא הישועה. עוד ועוד אנשים נקהלים בתור, מתחיל ויכוח מהיכן מתחיל התור. ב-19:00 מגיעה נציגה של אל-על, אישה מוזרה, לא נחמדה, כועסת עלינו למה מראש לא בחרנו באל-על ומודיעה לנו שאנחנו האחרונים שיכנסו, קדימות תינתן למי שכבר מחזיק כרטיס. ניסינו להסביר לה, לדבר אל ליבה, והיא כמו קיר. וכל הזמן אני מזכיר לעצמי, לשמור על המקום האישי, יהיה טוב, לא להתעצבן…
שבת יצאה ואני מתחיל לדבר עם הסוכנת, יש מקום בטיסת הבוקר של בריטיש, אמרתי לה שתשכח מזה, זה לא יקרה. סיכמנו שאמתין ואנסה את מזלי ובינתיים היא תנסה למצוא טיסות אחרות שיוצאת מלונדון לערים באירופה, אחד הממתינים בתור סיפר על אולי מקום פנוי בטיסה לרוסיה. המצב כבר יותר טוב, יש לי גב, יש מישהו בארץ שעובד על פתרון בשבילי.
19:30 – מתחילה פעילות בבידוק של אל-על, לאחר מספר דקות הנציגה נעתרת ופותחת לנו מעבר לדוכן הכרטוס. בדוכן מחכה לנו מנהל התחנה בלונדון, חיים, אדם נחמד וחביב, הוא עושה את כל המאמצים ומפנה עבורנו כיסאות בטיסה. הוא מודיע לנו שאין אוכל עבורנו, אנחנו מצידנו מודיעים לו שלא אכפת לנו אם אין אוכל, אין מים, והמקום בעמידה, אנחנו רוצים להיות על הטיסה הזו. קניתי כרטיס במחיר שערורייתי אבל לא אכפת לי אני בדרך הביתה ואת החג אני עושה בבית. את המזוודה קבלתי ארבעה ימים אח"כ.
בסופו של דבר היה לי המון מזל, סה"כ איחור של שש שעות בהגעה הביתה ומספר ימים נוספים עד שהמזוודה מצאה את דרכה אליי. ועל הדרך גם שיעור מתמשך בשמירת המקום האישי, שמירה על הרוגע, האופטימיות והשמחה. אני לא יכול להגיד שהצלחתי כל הזמן, אבל אני כן מרגיש שהשתמשתי פה ביכולת חדשה עבורי. מצאתי את הדרך להחזיר את עצמי למקום האישי השמח המדויק כל פעם שמצאתי את עצמי במקום אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *