זה נוער זה?

הגעתי למין גיל כזה, שלפעמים יוצא לי לשמוע משפטים כמו "בזמננו זה לא היה קורה" או "הנוער של היום זה כבר לא מה שהיה פעם" ורציתי לשתף אתכם בחוויה שהיתה לי בערב שבת לפני כמה שבועות.

שעת בין ערביים קסומה, כזו מיוחדת של ערב שבת, ואני בבית הכנסת מתכונן לתפילה. פתאום נכנסים אורחים לא רגילים, קבוצה של כ-10 נערים שמובילים ילדים נכים ומוגבלים בגוף ובנפש.  לילדים בכיסאות הגלגלים יש מראה מיוחד, והם מיד מעוררים את רגשות הרחמים והחמלה. ובין הספסלים מתעוררות שיחות שיש בהן "שלא נדע" ו- "איזה מסכנים" והילדים בכיסאות הגלגלים הופכים להיות במוקד תשומת הלב והלב היהודי הרחום פועל ברוב עוז.

אבל אותי מענינים במיוחד דוקא הנערים שמובילים את הילדים, נערים מתנדבים בגילאי 16-17 מסורקים יפה ולבושים למשעי. הלב שלי מתחיל להתמלא בהתרגשות ובאהבה, כמה נתינה יש בנערים האלה. מה גרם להם לא להיות עם המשפחה בערב שבת? מה גרם להם להיצמד לילד שהטיפול בו מורכב, והתקשורת קשה? וההתייחסות המדהימה של הנערים האלה לילדים בכיסאות הגלגלים, כמה רוך בעיניים, כמה סבלנות. והם צוחקים ביחד, ומדברים דברי קודש, ונוגעים אחד בשני, ושרים, ורוקדים יחד סביב הבמה ב"לכה דודי" ומתפללים. הנערים האלה, דור הסמארטפון, אלה שכבר לא כמו פעם, הראו לי בדרך הכי עדינה ויפה שניתן לתאר, שצריך להיזהר במילים ולהישמר במחשבה. הנערים האלה הם רק בני 17  אבל עם יכולות מרשימות של חיבור למקום טוב ועשייה למען אחרים ללא תמורה. בזכות הנוער הזה, בשבת הזו, זכיתי לראות קדושה בתוך קדושה. סיימנו את התפילה והלכתי בהתרגשות, נושא את האור שקיבלתי לביתי ולמשפחתי.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *