חופש

למה לעזאזל צריך ימי חופש?
בעבודה בכל שנה בתחילת הרבעון הרביעי, בספטמבר, מתחילים להגיע תזכורת שצריך לנצל את ימי החופשה השנתית. ככל שדצמבר מתקרב הלחץ מתגבר ואיתו תכיפות ההודעות. המנהלים מתבקשים להזכיר לעצמם ולעובדים את חשיבות ימי החופש לשלוות הנפש, את העובדה שימי חופש שלא ינוצלו ימחקו, ולא יינתן אישור להעברת צבירת הימים לשנה הבאה מעבר למכסה המינימלית המותרת. בדצמבר חצי מהמשרד ריק, חצי מהחברה בחופשה מאולצת בבית, ישנם גם כאלה שרושמים ימי חופש אבל עדיין עובדים.
אני מסתכל על זה וזה לא סביר. למה לעזאזל צריך ימי חופש?
חופש מקבל אסיר מהכלא, חופש מקבל תלמיד מבית הספר, ולמען האמת בתי הספר של היום לא ממש שונים מכלא, חופש מקבל חייל מהצבא, וכן, גם עובד מהעבודה? להבנתי חופש הוא יציאה ממקום של כפיה. אני נמצא בסביבה שנכפית עליי, ואותה סביבה מאפשרת לי חופשה. האם השהות בעבודה נכפית עליי?
חשבתי על זה קצת, במקרה שלי העבודה היא ברובה בחירה. אני בוחר לעבוד במסגרת של 80%. מצאתי את המינון שעובד נכון בשבילי, מקום של בחירה ולא כפיה. עדיין במקום הזה אני צריך לשמור על ההרגשה הנכונה בעבודה.
אני מאמין שעבודה נעשית בטרחה ולא במאמץ. ההבדל להבנתי בין טרחה למאמץ מקורו בהרגשה. האם נוצר מתח, האם נוצר לחץ, האם נכפה עליי לעשות דברים, האם אני בקבלה, האם אני בשמחה. יש מגוון רחב של מאפיינים שאני יכול להשתמש בהם לזיהוי האם אני בטרחה או במאמץ. כמו שכתבתי בעבר, לפעמים הגבול עדין, ויכולת הראיה פה היא חיונית.
כשאני בטרחה אני לא זקוק לחופש. אני יכול להמשיך לטרוח ברציפות לאורך זמן ואין לי את התחושה הזאת של "מתי כבר אצא לחופש" ההיפך, במצב זה חופשה שנכפית עליי ממש לא מתאימה. כשאני גולש למאמץ הסיפור כבר לגמרי אחר. אם אני לא מזהה את השוני, ואם אני ממשיך כך לאורך זמן, אז כבר ההרגשה לא טובה, ויש מחיר, ואז "מתי כבר יבוא החופש" מוצא מקום.
החיים הם מגוונים, ויש דברים שאני רוצה לעשות בזמן שמוקדש עפ"י חוזה לעבודה. לכן יש הסכם ביני לבין המעביד שמאפשר לי להיעדר מהעבודה ולעשות דברים אחרים. המנגנון הזה הוא ימי החופש. מכאן ועד חופשה מאולצת המרחק גדול.
אני יכול להעיד על עצמי שבעבר הייתי הרבה יותר במאמץ מאשר בטרחה והאמת אפילו לא הייתי מודע לזה. הייתי מגיע לדצמבר עם יתרת ימי חופש ועם הרגשה רעה. היום המצב שונה לגמרי. זה נכון שאני עובד ארבעה ימים בשבוע אבל היום החמישי הוא ממש לא חופש, ביום החמישי אני טורח הרבה יותר ולאורך יותר שעות. אני עדיין מגיע לדצמבר עם יתרת ימי חופש אבל עם הרגשה אחרת לגמרי, הרגשה של סיפוק ואי הזדקקות לחופש. למעשה הגעתי להסדר עם העבודה ברבעון הרביעי לחזור ל-100% משרה ולנצל את ימי החופש שנותרו, יום בשבוע.
לדעתי יש מקום לחופש אבל זה ממש לא לב העניין פה. מה שחשוב זה איך נראית העבודה, האם אני במאמץ או בטרחה, איך אני מזהה, איך אני עובר יותר לטרחה ופחות מאמץ. כשאני אעשה את זה נכון , החופש כבר יסתדר מעצמו.
בהצלחה 🙂

4 תגובות

  1. חיליק רוזמן

    בעבר התמודדתי עם השאלה הזו כעצמאי. לתכנון ימי החופשה היו מגבלות ססגוניות שעליהן הייתי אמור להתגבר.
    לא קראתי לזה "חופש", אלא חופשה בה אנסה למלא את החסר בזוגיות והורות, אשר היו בתחרות עם עבודה.
    החופשה המשותפת נפלה בימי החופשה של הילדים ושל אשתי שעסקה בהוראה..
    והמצחיק הוא שחזרתי מחופשה שש ועולץ לקראת עבודה, בדיוק כמו שששתי לצאת לחופשה…
    כשכיר, אינני יודע/זוכר שחשבתי על חופשה כיציאה לחופש…
    מקווה שבעבודתך תרגיש חופש ובימי המנוחה חופשה.
    חיליק

  2. דורון

    ממש במקרה, בחלק ימימה שאנחנו לומדים יש מילים שימימה אמרה בנושא החופש: "מה מיותר למחשבה ומה מיותר ללב, המדרגה הזו כבר מאפשרת עלייה מאפשרת איזון מתחיל שממנו יש כבר שמחה, את החופש שכל כך רוצים אותו להגיע אליו ולהיות אדם חופשי"
    ההתפתחות תביא אותנו למדרגה רוחנית שרוב הבחירות שלנו תהיינה חופשיות. לבחירות האלו יהיו מחירים אבל לא יהיה בהן מאמץ כי הן יביאו לנפש איזון ושמחה.
    אני חושב שימי חופש הם דבר נפלא, אבל רק אם אתה בוחר לממש אותם מתוך רצון חופשי.
    אנחנו צריכים פחות ימי חופש ככל שאנחנו יותר שמחים.
    כמו שאמרת שי, להיות בטירחה מתוך הוויה של הכרת הטוב ושל הכרת תודה, תביא אותנו לחיבורי מהות במתרחשים רבים (לפעמים גם קשים) ותשאיר אותנו מלאי אנרגיית חיים ושמחים.
    שבוע טוב 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *