מיותר

אני כותב כתיבה מאוד סובייקטיבית. לרוב אני כותב על עצמי, על דברים שקרו לי, או למקורביי, דברים שראיתי בסביבתי הקרובה או הרחוקה, ואני משתף הרבה את מחשבותיי ורגשותיי. מכיוון שהתוכן כלכך אישי, כשמגיע הזמן לפרסם לפעמים מתלווה היסוס. ככל שהתוכן יותר אישי ההיסוס הולך וגדל; האם יבינו אותי, מה יחשבו עליי, האם אחרים יפגעו או יעלבו.
אני לרוב מפרסם בשני מקומות באתר שלי https://lictov.org ובפייסבוק. באתר אני מפרסם כמעט מיד, זה ה-'מקום הבטוח' שלי. פייסבוק לעומת זאת זה הלא נודע, כל אחד ואחת יכולים לראות, אנשים מכל מיני מעגלים שאני שייך אליהם, משפחה, עבודה, וכו'. מטבע הדברים כשזה מגיע לפייסבוק ההיסוס יותר גודל.
יש כל מיני סיבות לכתוב ולפרסם. לפעמים מעורב בזה הרבה אגו, רצון שאחרים יעריכו אותי, יאהבו אותי, יראו כמה שאני מיוחד ומוכשר. עבורי הכתיבה התחילה ממקום של יצירת סדר, תהליך של לימוד ושל הבנה. רצון לפגוש מתרחש שקרה לי דרך המילה הכתובה ובתוך הטקסט לחלץ את השיעור הנלמד, לתעד את ההבנה ואת ההתפתחות. הפרסום הגיע יותר מאוחר, הפרסום בא ממקום של נתינה והשפעה. ראיה שאותם חוויות שאני חווה, גם אחרים חווים, לא הכרח באותם פרטים אבל באותו תדר, באותו שורש. והבנה שסיפור יכול להעביר את אותו התדר הלאה ולאפשר לקורא לראות משהו בעצמו על עצמו.
השבוע בלימוד פגשנו מושג של 'מיותר'. זה עזר לי יותר לראות ולהבין שבמכלול העשייה שלי הנתינה וההשפעה הם העיקר והאגו וההיסוס הם המיותר, זה פגש אותי מול הסיפור הקודם שפרסמתי שנגע במקום אישי מאוד עמוק של אמונות והתלווה לו היסוס מיותר גדול, ובנוסף באותו היום פגשתי בחבר ששיתף אותי בהשפעה של סיפור שלי עליו והראה לי בצורה מאוד מוחשית את היופי בנתינה.
מהם המיותרים שלכם שמונעים ממכם את העיקר? ואם כבר מדברים על זה, מהו העיקר שלכם? אשמח מאוד אם תשתפו.

תגובה אחת

  1. חיליק

    בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" מציג הרב יהודה אשלג חמש שאלות מרכזיות העוסקות בהתנגדות ללימוד תורת הנסתר. אלו הן חמש שאלות שניתן לשאול לגבי כדאיות הלימוד של כל עולם תוכן. בפסקה השנייה מייתר הרב את חמש השאלות בהציגו שאלת מסד אשר תייתר את כל השאלות האחרות ותשפוך אור על אורחות חיינו ונוהגינו – "מה הטעם לחיינו"? שואל הרב.

    כותב הרב:
    "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו. כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה. והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול."

    שאלת מסד, בחינת שאלה אשר תפתח כל דיון שיעסוק בתועלות אישיות. שהרי פעולה שאינה נושאת משמעות תתקשה להתחבר למסכת קוהרנטית של פעילות אנושית ותחשב כפעולה סתמית, אגבית, בלתי נחשבת, וראויה לניתוחים פסיכואנליטיים כהתפרצות מבין סדקי ההכרה. בלשונו של הרב אשלג: "להסחף בלי דעת בזרמי החיים".

    מה הטעם בחיי, היא שאלה להבנת התכלית הקיומית של האדם החושב. מי אני? אומר הרב, זו שאלה העומדת בכל תוקפה ומרירותה ועשויה להשפיל עד עפר, תוך שהיא מייצרת עומסים של אכזבה, כעס, קנאה וכל רגש שלילי העלול להשתרך אחר תחושות אי-הקבלה של העצמי.

    לאלו, שאינם עוצרים את הסחף בזרמי החיים, מתמלא שוּרת הסברים אינסופיים המצדיקים את הרגשות השליליים. הבריחה מהייאוש הכללי מייצרת עולם סובייקטיבי בלתי חדיר, עד כדי עיוורון מוחלט לעובדות העשויות לפורר את מעטה ההגנה של זה הממשיך במרוץ אל הבלתי נודע, אל יעדים לא קיימים, דמיוניים, בלתי אפשריים. המתעלמים משאלת "טעם החיים" מוצאים עצמם הולכים משפל אל שפל.

    הרב הגאון כמו מבקש לטעון שבמגרש "החיים" לא משנה היכן יושב הצופה/פועל. עצם כניסתו אל המגרש יש לה טעם ראשוני. עמו במגרש עשרות אלפים, מאות אלפים, מיליונים נוספים ספונים בבתים מול המסכים, ההתרגשות רבה, הנפש גואה, פה עוצר לעיסתו, עין אינה ממצמצת, חזות עולים ויורדים, זיעה מבצבצת, צעקות רמות, שירים, מחיאות כפיים, התענגות, כעס, עצב, שמחה וביטויים נוספים של סערת הרגשות המתרגשת על הצופה/פועל במגרש "החיים".

    הטעם לחיים אינו מושג ב"שכל", אלא בלב. רישומי מחט המעקב אחר תנודות הלב מלמדים על רישום חווייתי מובהק. מה שמעניין הוא שאין האדם צריך לחיפוש אחר הטוב. הוא פרוש לפניו. עליו לרצות לראות אותו, להביט בו, לעלעל בדפיו, למשש את "הכריכה", את "הַבִּטְנָה", לפקוח אוזן, להסכים, להודות, להאמין, לבטוח, ואולי "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

    לחמש שאלות ההתנגדות ללימוד תורת הנסתר ניתן לצרף אין ספור שאלות נוספות כדי לדחות את הלימוד. אך אם נתחיל בשאלה הנכונה, נמצא עצמנו גולשים אל כרי-דשא מוריקים, מטעי זהב וכסף ומכמנים הפרושים בפנינו, פנינו העיוורות. אין הדבר בחינת זיל וגמור, אלא מלאכה ארוכה עם תחנות יומיומיות.

    מתוך כוונה ברורה לא התיימרתי להסביר את "טעם החיים" משום הרצון להציג את השאלה כמכשיר לפתיחת הלב עבור כל מי שיסכין לקרוא חיבור זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *