מרחב אישי

הייתי השבוע בחתונה, האירוע היה ממש יפה, מושקע, וכייפי. רק דבר אחד קצת הפריע, מוזיקה/רעש רקע חזק מאוד. לא רק בזמן הריקודים, כשזה צפוי ובמקום אבל גם בזמן האוכל, כשכל אחד מנסה לתקשר קצת אם הסובבים אותו. האירוע הזה הוביל אותי לחשוב קצת על התחום של מרחב אישי.

שמתי לב שאני רגיש למרחב האישי שלי, במיוחד המרחב הפיזי. יש אנשים שכשהם מדברים איתי הם מאוד מתקרבים. קירבה כזו שאני יכול לזהות בקלות מה הם אכלו לארוחת בוקר. יש אנשים שכשהם מדברים איתי הם מידי פעם נוגעים בי. אנשים שלוחצים לי את היד ולא משחררים. עבורי אלו הרגשות לא נעימות, לפעמים אפילו מאוד לא נעימות. ברור לי שזה בעיקר משהו שלי. לא שאני לבד, אני חושב שיש עוד כמוני ׳רגישים׳, אבל אני מבין שיש גם אחרים שפחות רגישים, ואותם זה לא מטריד כמו שזה מטריד אותי. אני גם מקבל את זה שהאנשים שמולי לא בהכרח מודעים להשפעה של הקירבה שלהם עליי.

יש דוגמאות יותר מעודנות. כשאני קורא ידיעה מעניינת ואני משתף בקול רם את הסובבים אותי במשרד למשל. לא תמיד אני שם לב שהם אולי מרוכזים במשהו ואני מפריע להם. או כשיש לי שאלה, אפילו חשובה, והאדם שאותו אני שואל לא זמין באותו זמן או שהשאלה עצמה גורמת לו לאי נוחות.
ואפילו גרוע מזה, לפעמים אני אומר משהו ורק אחרי זה מבין שמישהו נפגע ממה שאמרתי. או שמישהו אומר לי משהו ואני נפגע. אני נותן למישהו אחר להיכנס למרחב האישי, לזעזע אותי. פותח את הדלת ומזמין אותו להיכנס, אפילו שלא בטוח שהוא רוצה בזה בכלל.

הדבר הכי חמור בעיני זה כשאני אומר לאחרים מה הם צריכים או לא צריכים לעשות. מה הם עושים טוב ומה הם לא עושים טוב. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מרגיש שזה בסדר לשקף מה שאני רואה, לשתף מה אני עשיתי במצב דומה, מה נראה לי נכון ומה נראה לי לא נכון, לתת עצה. אבל להתיימר לדעת מה באמת טוב בשביל מישהו אחר, ובהחלטיות לקחת שליטה ולהגיד לאחר תעשה כך או אחרת, זו כבר בעיניי ממש פלישה למרחב לא לי
זה במיוחד קשה לי כשזה מגיע לילדים שלי. כשהם היו קטנים זה היה התפקיד שלי כהורה להחליט עבורם. עכשיו כשהם גדולים, התפקיד שלי הוא לעזור להם לפתח כלים להבין את עצמם. וזה כולל לאפשר להם לטעות וללמוד מטעויות. ולהסתכל על זה מהצד ולאפשר לזה לקרות זה ממש לא קל.
זה נכון מה שאומרים שהילדים הם המורים הכי טובים שלנו…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *