הבן שלי הוציא רישיון נהיגה. עפ״י החוק הוא מתחיל תקופת ליווי של ששה חודשים, ובתקופה הזאת הוא צריך אותנו (אותי ואת אמא שלו) שנלווה אותו בזמן שהוא צובר ניסיון על הכביש.
התחילה תקופה מעניינת, פתאום הוא מאוד מעורה במה שקורה בבית, למשל ״אמא, עוד מעט נגמרים המלפפונים, אולי ניסע לקנות״. פתאום הוא גם פחות מתנגד לנסיעות ארוכות לנופש כי זו הזדמנות בשבילו לנהוג למרחקים ארוכים.
אז אנחנו מאוד מתרגשים בשבילו ובשמחה קופצים איתו על הזדמנויות לנהיגה (גם כשזה לא הכי מתאים).
וכשאני מלווה אותו יש משהו שלי מאוד בולט. הוא נוהג טוב, טוב מאוד, אבל הוא מנסה לנהוג כמוני, כמו מישהו שיש לו כבר 20 שנה ניסיון על הכביש, וזה לא מתאים. זה כמו מישהו שסיים לימודי שחיה ושבוע אחרי יוצא לצלוח את הכנרת. זה לא עובד ככה. כשלומדים משהו חדש זה רק ההתחלה, עכשיו צריך להתאמן, אתה לא יכול ישר להירשם לאולימפיאדה…
והאמת זה קצת מפחיד אותי. אני יודע שכשאני מנסה דברים מעבר ליכולת שלי יש נפילות, זה חלק מהלימוד.
אז אני מעיר לו: תחזיק את ההגה בשתי ידיים, תאט, תסתכל, על תסתכן סתם, על תתעצבן, סבלנות. ואז אנחנו מתחלפים, ואני נוהג, והוא מסתכל, ואני עושה חלק מהדברים שלפני דקה אמרתי לו לא לעשות…
זה נכון, יש לי ניסיון של למעלה מ-20 שנה בנהיגה, ואני יכול להרשות לעצמי לנהוג בצורה יותר חופשית, אני לא צריך לחשוב על כל דבר, זה בא לי יותר טבעי, יותר באוטומט, אבל מאוד קשה להעביר מסר של ״סבלנות ילד, תצבור קצת ניסיון, ואז תשחרר״.
נראה לי שמה שאני מתאר זו תופעה די מוכרת…