סופגניות

חג החנוכה עבר ואיתו הסופגניות. בעיני זו כבר קלישאה העיסוק מול הסופגניות. כן לאכול, לא לאכול, כמה לאכול? אני בחג הזה אכלתי כל יום לפחות שלוש סופגניות. ברור שלא ממש הרגשתי טוב אח״כ אבל בכל זאת אכלתי.

כבר הרבה שנים אני סובל ממעי רגיז וכבר ניסיתי הרבה דברים בתחום של תזונה, משקל, ובריאות.
בניסיון להרגיע את המעי הרגיז עשיתי דיאטה של מטפל הוליסטי, קצת לפני שהתחתנתי, וירדתי 11 קילו. תקופה מסוימת אחרי זה ׳אכלתי לפי סוג הדם׳ בהמלצתו של מטפל אחר. זה היה בעיקר מוזר ולא באמת גרם לאיזשהו שינוי. ניסיתי גם על דעת עצמי דיאטת אטקינס (רק חלבונים ושומנים ללא פחממות) כמה חודשים. ירדתי קצת במשקל, לא הייתי שמח במיוחד, ובדיעבד כנראה שגם גרמתי נזק מסוים לכליות שלי. ובין לבין וגם במהלך הניסיונות השונים המשכתי לסבול ממעי רגיז, מידי פעם רזיתי ומידי פעם השמנתי.

כשאני מרזה ומשמין, המקום הראשון שבו זה ניכר הוא הפנים, וכשאני מסתכל על תמונות שלי באלבומים לאורך השנים ניתן בבירור לראות את נדנדת המשקל שלי.
היופי בהגדרה של ׳מעי רגיז׳ הוא שלא באמת יודעים מה המקור לבעיה. עשיתי את כל הבדיקות הרפואיות הקיימות: צליאק, גסטרוסקופיה, קולונוסקופיה, שיקוף מעי, ואחרות. ללא שום ממצאים אבחנתיים.

התנסיתי גם במספר תחומי ספורט, בעיקר בספורט סיבולת. בסוף התיכון ותחילת התואר הראשון רצתי הרבה, כמה פעמים בשבוע, עד שעברתי ניתוח תוספתן והפסקתי לרוץ ושוב השמנתי. רכבתי על אופני כביש כמה שנים, ואח״כ חזרתי לריצה של מרחקים ארוכים, ואפילו השתתפתי בחצי-מרתון פעמיים. כשאני עוסק בספורט בצורה מסודרת, אני לרוב אוכל בלי חשבון ולמרות זאת המשקל נשאר מאוזן.
בשנתיים האחרונות אני בעיקר שוחה, פעמיים בשבוע, שעה. זה שומר עליי בריא אבל לא ממש עוזר בתחום המשקל. יש משהו בשחיה שגורם לך להיות ממש רעב. כמעט כל הורה מכיר את זה שבבריכה הילדים טורפים כאילו אין מחר.
מידי פעם אני מנסה דבר זה או אחר: למלא את הצלחת סלט, לאכול רק גבינות, לא לאכול בכלל גבינות, עם לחם, בלי לחם. האמת אני מרגיש שבשלב הזה כבר ויתרתי. אני פשוט אוכל מה שיש ומה שטעים לי ומתמודד עם התוצאות.

יש כמה דברים בתחום האוכל שאני פשוט עומד מולם חסר אונים, אחד מהם זה פיצוחים. בערב שבת, אצל חמותי, תמיד יש קערה מלאה בשקדים, פיסטוקים, קשיו, אגוזי לוז, וגרעינים לבנים. הפיצוחים הכי שווים. אין מצב שאני יושב מול הקערה והיד לא נשלחת והפה לא מפצח. אשתי, לבקשתי, מזכירה לי להפסיק, אבל זה לא עוזר, זה מרגיש חזק ממני. אני יודע שאני צריך להפסיק, אני יודע שארגיש לא טוב אח״כ ואשלם את המחיר, אבל אני לא מפסיק לפצח. המחיר יכול להיות שבוע שלם של כאבים, זה ידוע לי, ועדיין הידיעה לא מובילה לשינוי.

יש בי תלות ורצון חזק לתחושה של הפיצוחים, למליחות, ואולי בסופגניות למתיקות. בתחושות אין מימד של זמן. ידיעה על תחושה עתידית של סבל לא מצליחה לעזור מול תלות ורצון חזק לתחושה עכשווית. והבנות שכליות פשוט יושבות בצד, מסתכלות, ומצקצקות בלשונן.

אז מה עושים? נראה לי שהדרך לשנות תלות ורצון לתחושה זה ע״י לחזק רצון לתחושה אחרת. תחושת סיפוק של הגוף אחרי מאמץ, תחושה של גוף שקט מאוזן נינוח, תחושה של אינטימיות זוגית, ושלל תחושות טובות אחרות כיד הדמיון.
תאחלו לי בהצלחה! ואם גם אתם מכירים ׳מלחמת׳ תחושות אשמח אם תשתפו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *