עוף גוזל

ב-25 ביולי הבן שלי היה אמור להתגייס לחטיבת כפיר. הוא דחה את הגיוס לנובמבר כדי לטייל בחו"ל עם חברים אז לכאורה יום שלישי ה-25 ביולי אמור היה להיות יום רגיל עבורי. מסתבר שלא!
נסעתי כדרכי לעבודה בבוקר, ברקע ברדיו גלגל"ץ, הדר מרקס והצוות החליטו ללוות מתגייס לבקו"ם, מתגייס לחטיבת כפיר. ניידת השידור יצאה לדרך לפתח תקוה, אספה מתגייס צעיר את אחיו, חברתו, ואמא שלו ויצאה לדרך. בתחילה השמיעו את השיר "פרחים בקנה" וראיינו את החייל. אח"כ שמו את השיר "התמונות שבאלבום" ושאלו את האמא איך היא מרגישה עם הגיוס של בנה. בום! אני שומע, מתרגש, ובא נגיד שמתחילה לי יותר מלחלוחית בעיניים. אני לא מבין מה קורה פה. הבן שלי אומנם אמור היה להתגייס היום, אבל זה נדחה, זה עוד רחוק, מה פתאום זה משפיע עליי ככה.
אז כנראה שאני לא ממש מוכן. כן כבר למעלה משנה מלווים את הבנים בתהליך. מיונים, מבחנים, נוסעים לפה, נוסעים לשם, אבל משהו כנראה לא באמת נקלט. זה אמיתי, הבנים אוטוטו עוזבים את הבית. החיים מלאים במעברים; ילדות, צבא, לימודים, חתונה, הורות. כל מעבר כזה טומן בחובו שינוי, לפעמים השינוי הדרגתי ולפעמים השינוי חד. ולכל שינוי כזה כדאי להיות מוכן עד כמה שניתן, כי אם אתה לא מוכן זה פשוט כואב.
אני עדיין לא יודע איך להתכונן. יש כמובן דאגה אבל אני לא חושב שזה רק זה. נותרו עוד כמה חודשים, אני בטוח שאמצא כבר משהו. בינתיים מה שיש לי זה לשתף, אולי לכם יש איזה רעיון?

תגובה אחת

  1. דורון

    מחוויה אישית אני יכול לשתף שחלק משמעותי מההתרגשות ומהדמעות באה ממקום של חיבור טוב ועוצמתי למשהו שהוא גדול ממני בהרבה.
    אנחנו עם עתיק שידע עליות ומורדות רבות, ובנקודת הזמן הנוכחית אנחנו חווים תקומה עוצמתית, ריבונים בארץ אבותינו. אלפיים שנים לא היה לנו צבא, נרדפנו ודמנו היה מותר לכל דכפין. יהודים כעלים נידפים ברוחות העמים.
    לא עוד.
    גיוס של ילד לצבא הוא שילוב הדור הבא בחיזוק עם ישראל וארץ ישראל. זה חיבור חזק.
    כשהייתי בלשכת הגיוס עם בתי הבכורה, וביציאה הראשונה שלה הביתה במדים, ובביקור בבסיס, הרגשות סערו וההתרגשות עלתה. רגשות טובים של גאווה, ושמחה וחוזק.
    אולי חווית רגע של נגיעה בקו נצח?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *