ענת

השבוע נפרדנו מענת. חייה נגדעו באיבם בגיל 47 ממחלת הסרטן. הותירה אחריה בעל, שלושה ילדים מקסימים ועשרות קרובי משפחה וחברים המומים וכואבים.
את ענת הכרתי לפני יותר מ-20 שנה, מספר שבועות אחרי שפגשתי את אשתי לעתיד. ענת ואשתי חלקו דירה במעונות בטכניון (ואני וחברה/בעלה לעתיד של ענת חלקנו את אותה דירה עימן) כשלוש שנים. אחרי הטכניון משפחותינו הצומחות ליוו אחת את השניה בחתונות, בריתות, ושאר אירועי חיים. מידי כמה חודשים נפגשנו וגם יצאנו למספר טיולים משותפים. לא נפגשנו בקביעות, אך היינו חברים מהסוג הזה שכל פעם שנפגשים ולא משנה כמה זמן עבר זה הרגיש כאילו רק אתמול היינו יחד, המשכנו בדיוק מאותה נקודה, בשמחה של היכרות.
לענת לא היו חיים קלים. מספר ימים אחרי שהכרנו אותה באנו לנחם אותה במות אמא. אני זוכר את ענת תמיד מחייכת, לא משנה מה החיים הפילו עליה, היא קיבלה הכל עם עוצמה וחיוך. ועכשיו ענת הוכרעה במאבק האחרון של חייה והשאירה אותנו פה, וכמו שבעלה הטיב לאמור בהספד (וזאת פרשנות שלי כי לצערי אני לא זוכר את מילותיו המדויקות) ״אנחנו לא נישבר כי היא השכילה לצייד אותנו באהבה ובתעצומות נפש להמשיך״.
אני חושב הרבה על שיעורים שאנחנו מקבלים בחיים, ולכולנו מחכה שיעור של פרידה. מטבע הדברים חיינו פה קצובים ובמוקדם או במאוחר נצטרך להיפרד מאחרים ואחרים יצטרכו להיפרד מאיתנו. אני רוצה לחשוב שיש ״סדר נכון״ לדברים. נפרדים מהסבים/סבתות ואז מההורים, מחברים, ואז הילדים הם אלו שצריכים להיפרד מאיתנו. החיים כבר לימדו אותי שזאת פנטזיה, אין ״סדר נכון״, ישנה איזו תוכנית אחרת שאנחנו לא מבינים, וכשדברים קורים ״לא לפי הסדר״ הכאב הוא עוד יותר עצום.
אין לנו ממש שליטה פה. נותר לנו לנצל היטב את הזמן שיש לנו פה, ללמוד להיפרד, להתפלל שאנחנו ויקירנו נחווה פרידות כמה שפחות כואבות, ולכאוב, לנסות לנחם, ואולי להקל ולו במעט על הפרידה כשזו פוגשת אותנו ואת יקירנו.
ענת אהבה את החיים וכל מי שפגש בה אהב אותה.
יהי זכרך ברוך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *