ציפייה

דיברתי השבוע על קפה עם חבר שסיפר לי על קושי שיש לו עם הילד שלו. הוא הזכיר לי קושי דומה שהיה לי עם הילדים שלי כשהיו הרבה יותר קטנים.
רצינו ללמד את הילדים לקחת יותר אחריות, ורצינו שיהיו יותר מעורבים בענייני הבית. שישמרו על החדר שלהם נקי, שישימו כלים במדיח, שיפנו את הזבל, שיראו פחות טלוויזיה, שיעשו שיעורי בית. רשימה ״קצרה״ של דברים שרצינו שהם יעשו. אז עשינו מה שהרבה הורים אחרים עשו באותה תקופה,יצרנו מערכת של תמריצים, כוכבים, נקודות, מדבקות, אני לא ממש זוכר את הפרטים. על כל דבר טוב שאחד הילדים עושה הוא מקבל מספר כלשהו של כוכבים ואז פעם בשבוע מסכמים ונותנים פרס.
אני זוכר שבאחד השבועות באנו לסכם את הנקודות ולא היתה אפילו נקודה אחת, ואני נורא התאכזבתי. היו ברשימה דברים כל כך פשוטים, דברים שלא דרשו שום מאמץ, ואני לא הבנתי איך זה ייתכן שאפילו נקודה אחת לא נרשמה. האכזבה הובילה כמובן לכעס, וכמה שניסיתי להסתיר את האכזבה שלי אני בטוח שמשהו מזה היה ניכר ואיזשהו מסר לא טוב עבר לילדים שלי.
אני לא בא להגיד פה משהו על השיטה. אם זה טוב או לא טוב לייצר מערכת של תמריצים. יש הרבה מומחים והרבה דעות בנושא. אני רק בא להאיר נקודה מסוימת ממרחק השנים ומדברים שלמדתי לאחרונה.
ברגע שהגדרתי את המערכת נכנסה לה ציפייה סמויה. ציפייה שבכל שבוע דבר אחד לפחות יקרה, לפחות נקודה אחת תירשם. הציפייה הזו שהכילה פרטים הביאה איתה אפשרות לאכזבה. לא השאירה מקום לאפשרות שיהיה שבוע אחד שבו לא תהיה התקדמות.
שינוי הוא דבר שלוקח זמן, יש עליות, יש מורדות, ויש דריכה במקום. שינוי דורש בחינה לאורך זמן. יש מקום לצפות לראות התקדמות, התפתחות. לצפות למשהו ספציפי, למספר נקודות בשבוע מסוים זו טעות. זה מוביל לאכזבה שמסתירה את התמונה הגדולה, ראיית הטוב שכן קורה לאורך זמן.

זה היה ממש טוב ויפה אם כל זה היה רק סיפור ששייך לעבר. אבל גם היום, בימים אלה, אני עובר שינויים. וכמו בכל תהליך יש התקדמות ויש נסיגה, יש הצלחות ויש נפילות. ולא תמיד אני שם לב ומזכיר לעצמי שנפילה, או דריכה במקום, היא חלק טבעי מהתהליך. ובתמונה הגדולה הכל פשוט נפלא.