ריצה בגשם

בסופ״ש האחרון היתה אווירה חורפית. לא היתה הפתעה גדולה. הפעם, הכל קרה בערך עפ״י התחזיות. במהלך השבוע החלטתי שבסופ״ש אצא לריצה. בשישי היו סידורים, בשבת קמתי בעצלתיים, מרחתי את הזמן, וככל שהשעות עוברות בחוץ יום שהתחיל בהיר ונאה מרגע לרגע הופך ונהיה יותר אפרורי.

אני לא יודע אם אתם מכירים את זה אבל אצלי יש את הקול הקטן הזה שכל הזמן מנסה לעצור אותי. לדוגמא כשבא לי לצאת לרוץ הוא אומר לי ״עזוב אותך, קר, רטוב, לא כדאי״. ובאותה שבת ככל שהזמן עובר והיום נהיה יותר אפרורי, הקול הזה נהיה יותר חזק.

בסביבות הצהריים החלטתי. די למרוח את הזמן. כשלבשתי את בגדי הספורט, השמש נעלמה. כשנעלתי את הנעליים כבר התחיל לטפטף. כאילו בכוונה, לתדלק את ה״קול״.

לא ויתרתי ויצאתי לרוץ בגשם.

בסופו של דבר היה ממש אחלה. היה קצת קר, רוח, ודי נרטבתי, ואולי בגלל זה קצב הריצה שלי היה ממש טוב. יש משהו במזג אוויר גשום שמדרבן אותך להגיע כמה שיותר מהר לקצה המסלול…

כל העניין פה זה להצליח ״לא לוותר״. אין לי הרבה תובנות פה. לרוב אני דווקא די מוותר. אבל כשאני מצליח לא לוותר, זה בדרך כלל ממש נפלא.

2 תגובות

  1. חיליק

    צד את עיני הביטוי “להשלים את המסלול”. (משימה)
    חשבתי למצוא ביטוי נוסף, שיקל על קיומה של החלטת הריצה “להשלים שעת ריצה”(משימה אף היא)
    ומיד הבנתי שאין טעם לחפש דרכים לרמות את הקול הפנימי שאתה כותב עליו, אותו תדר הגורם לתוכניות שלנו לקרוס, להשתבש, להתאיין…
    שבת שלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *