רשת ביטחון

הבן שלי התגייס לכפיר לפני כשבוע, הגיוס לא היה לגמרי חלק, הוא רצה בהתחלה להגיע ליחידה אחרת ועברנו תקופה לא פשוטה של התלבטויות. נראה לי שבסוף הכל הסתדר לטובה, לפחות אני מקווה שכך.
אחת ההבנות הראשונות שפגשתי היא שהדברים השתנו והתפקיד שלי כהורה השתנה. כשהילדים היו קטנים פתרנו עבורם את מירב הבעיות ובחרנו עבורם את מירב הבחירות. ככל שהילדים הלכו והתבגרנו הם נדרשו יותר ויותר לפתור בעצמם את הבעיות שצצו וכמו כן נדרשו לבחור בחירות בעצמם. תמיד השתדלתי להיות שם לעזור ולייעץ היכן שאפשר וגם לפעמים כשנדרש עדיין בחרתי במקומם. עכשיו זה כבר ברור לי, התקופה הזאת עברה, הילדים גדולים, עצמאיים ואין לי יותר יכולת לבחור במקומם, הם נדרשים לקבל החלטות בעצמם.
הילדים יבחרו בחירות, והם גם יעשו שגיאות. לפעמים יהיה לי ברור מראש שהולכת להתבצע שגיאה וגם יהיה לה מחיר, ועדיין זה כבר לא בידיים שלי. אני מרגיש שמותר לי להזהיר, לחוות את דעתי, אבל אסור לי להתערב. אני מאמין שלהם יש גם שיעורים, גם הם נדרשים לגדול ולהתפתח ואין לי רשות לעמוד בינם לבין השיעורים שלהם.
התפקיד שלי עכשיו כהורה השתנה, אני עכשיו יכול לשמש רק כרשת בטחון. אני מתחייב לקבל כל בחירה שהם יבחרו ולהישאר נאמן בצורה מוחלטת להם. לא לשפוט אותם ולא להגיד ״אמרתי לכם״. מתוך הבנה ברורה שנפילה היא חלק הכרחי מגדילה, אני שם כדי לעזור להם לקום. למען האמת כשאני חושב על זה, זה לא שונה בהרבה מהתקופה שהם היו ממש קטנים והתחילו ללכת או למדו לרכב על אופניים.
כדי להצליח לעשות את זה ולא להשתגע יש משהו שאני עדיין צריך ללמוד ולהשתפר בו: היכולת לדעת שעשיתי את המיטב שביכולתי לעשות כרגע. אני נדרש לקבל את המגבלות שלי ואת הנפרדות שלי. מחשבות על דברים שלא עשיתי או שאולי יכולתי לעשות אחרת מסוגלות עדיין להטריף אותי. קל מאוד לצלול למחוזות הדמיון האלה לייצר סרטים של ״מה היה קורה אם״, ולהרגיש רע. לדעת בצורה מוחלטת, ולהאמין בצורה מוחלטת שעשיתי את המיטב, זה כבר דורש אימון, ואני מאמין שזה אפשרי.

2 תגובות

  1. חיליק רוזמן

    שי יקר. נגעת בי, כמו היו מחשבותי בקולמוסך…
    אני מתוודה שלשמש רשת בטחון לילדים זאת משימה פאסיבית שאני מתייגע בה, אך מפצה עצמי ביחסי עם הנכדים (מתנות, שעורי בית, ממתקים, קינוחים…)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *