יש לי חבר טוב שלדעתי הוא פשוט תקוע. הוא מתקשה להתפתח, להרחיב יכולת, לעבור לשלב הבא. למען האמת הבעיה מתחילה בזה שהוא לא רואה את האפשרות וההזדמנות להתפתח ולא ממש מכיר בצורך הבסיסי להתפתח. טוב לו במצבו עם כל הקשיים, הוא כבר התרגל.
בלימודי ״חשיבה הכרתית״ מבינים די מהר שאסור לפלוש לשדה האישי של האחר. אז מה עושים? מעוררים רצון. מותר לעורר את הרצון אצל האחר להתפתח. אפשר להראות לאחר את האפשרויות, את היופי. איך עושים את זה? זה כבר שאלה טובה, יש פה קושי גדול אבל יש כלים שאפשר להשתמש, זה אפשרי, וזה עובד.
מה עושים כשזה לא עובד? כשהכלים הרגילים לא עובדים? אז השבוע גיליתי כלי חדש: הגרזן!
הגרזן הוא מקום חזק, מקום שלא מוותר, מקום ששם גבול. או שאתה עושה משהו בנידון או שלא. גרזן לא מניפים על מישהו, לא מכים בו, פשוט מניחים אותו על השולחן, במקום ברור וגלוי לעין. המסר שלו נוכח.
מה אין בגרזן? אין בו רכות, אין בו עטיפה בצמר גפן, אין בו ייפוי של המציאות.
בצבא לימדו אותי את ״שיטת הסנדוויץ״ להעברת משוב. כשצריך להעביר למישהו משוב קשה, מתחילים במשהו טוב, אח״כ את המשוב עצמו, וסוגרים במשהו טוב. ככה המסר הקשה נעטף ברכות. זה לא קל להעביר משהו קשה, אז שמים הרבה לחם בסנדוויץ. זה לא עובד, מרוב לחם לא רואים את הבשר, המסר מבולבל ולרוב מוחמץ. לפעמים מקבל המשוב בכלל חושב שאתה מלא התפעלות מהעבודה הנפלאה שהוא עשה ורואה רק תשבחות.
בגרזן אין לחם בכלל. ברור לחלוטין מה המסר.
מה עוד יש בגרזן? הרבה אהבה. הרבה נתינה. אתה רואה אדם שחשוב לך מזיק לעצמו וממקום של אהבה ונתינה אתה יוצא לעזרתו. גרזן לא יכול לבא ממקום של כעס, שנאה, או רצון להרע. זה כבר משהו אחר, זה כבר מסוכן.
כמו כל כלי אחר חשוב לשחרר אחיזה בתוצאה. גם גרזן לא תמיד עובד. אני עושה את המיטב שביכולתי לעזור לאחר, הוא זה שצריך לבחור לפעול, הכדור בידיים שלו.
אני מאמין שלומדים מדוגמה. חברים טובים באמת השתמשו בגרזן עלי בעבר. דוגמה ממש קטנה שאני זוכר עד היום היא טיול בתנועת הנוער לפני המון שנים שחבר טוב בא ואמר לי ״תשים חולצה, רואים לך את העצמות וזה מפחיד״. בתור נער שמאוד מוטרד מהמראה שלו זה לא מסר קל, אבל זה מסר נכון, מאהבה.
כשאני בוחן את העבר אני בקלות יכול למצוא דוגמות נוספות. אני בטוח שאם תסתכלו אחורה גם אתם תמצאו כמה בחיים שלכם ותזהו את התחושה שלכם באותו רגע. תכירו כמה שזה היה יותר מתאים ונכון לזמנו ועדיף על פני כל מסר אחר, רך יותר, ״מתחשב״ יותר.
אני עכשיו לומד בעצמי איך להשתמש נכון בגרזן. לזהות את המקרים שבהם העדר רכות היא הכלי הנכון, ולהיות מסוגל להיות קשה. יש בזה כמובן סכנה, מישהו יכול להיפגע או לכעוס, לאהוב אותי פחות או אפילו להתרחק ממני. צריך ללמוד מתי לעשות את זה ואיך לעשות את זה, אני קורא לזה יכולת ״גירזון״.
אז אם אתם מרגישים מגורזנים, תבדקו, יכול להיות מאוד שזה מאהבה. ואם חשוב לכם באמת אל תהססו, תלמדו לגרזן בעצמכם, מאהבה.
שתפו סיפורים שבהם גורזנתם, תייגו מישהו שגירזן אותכם כדי שהוא ידע כמה טוב זה עשה לכם.
הרעיון ברור. שימוש ב"גרזן" עלול לפצוע. פצע יש לחבוש. נותרת צלקת. אולי אפילו כאבים כשיורת לאותה פציעה, אולי אפילו כאבי פנטום לאותה קטיעה.
נכון הוא ש"הפואמה הפדגוגית" (מקרנקו) הייתה פופולארית במשטר הסובייטי של שנות השלושים, אך הצלקות שהותירה בנפשם של אותם ילדים עזובים שנאספו מהרחובות, יצרה שכבת משכילים הכנועה לאידיאולוגיות חברתיות מסוכנות עד כדי הצמתה מוחלטת של "הרצון".
אני מעדיף גישה רכה. גישת ה"לחיים"…
לכל אדם יש נקודה ארכימדית.. רצל רוסי זאת "וודקה" ולכן נקראת הגישה כך.
אם נחשוב על פי סטיגמות, תימני ניתן למשוך באמצעות "חינם"… נו, מעבר להתלוצצות אתה אמור להבין שכאשר "נמשכתי" לחשיבה הכרתית, היה זה בעקבות "לחיים" שהציע לי אילן בשיעוריו האינטרנטיים (האמן לי שראיתי ושמעתי עשרות מורים לפני שבחרתי בו)
אילן עצמו אמר לי במפגש הראשון שהגעתי אינה אקראית, אלא צורך האמור להתמלא.
מאחר ואני רחוק ממחשב כרגע, אני כותב באצבע אחת במכשיר הטלפון, ואין אני יכול להרחיב את הערתי זו, אבל היא פתח לשיח בינינו.
אנא שים לב כי "גרזן לא מניפים על מישהו, לא מכים בו, פשוט מניחים אותו על השולחן" אין הכוונה לפצוע כלל וכלל, לא בפיזי ולא ברוחני. הכוונה היא לאפשר פתיחת ראיה אצל האחר ע"מ שיראה איך הוא פוגע בעצמו.
בבתים של חבריי המרוקאים, הייתה תלוייה בכניסה חגורה. אנחנו היום צוחקים על העניין, אך בשנות החמישים היה זה "גרזן" שהזכיר לדרדקים את חטאיהם הקטנים…
שי, מה שכתבת מעניין מאוד והעלה אצלי את המושג "תוכחה מקרבת"
כשאני צופה על תגובה שלי במתרחש אחד הדברים העיקריים שאני בודק עם עצמי הוא האם פעלתי להתקרבות או להתרחקות. לפעמים כשאני רואה אדם קרוב שאינו מדייק עולה בי רצון להשפיע ואני מחפש דרך להוכיח אותו על ההפרה. אם אני מצליח להשפיע מתוך מקום של אהבה, לרוב זה גם מתקבל כך ודברי נופלים על אוזן קשבת. אם הכנסתי אפילו טיפטיפה שיפוטיות או משהו מתחושת הצדק – אני מקבל התרחקות ויוצא עם תחושה של חוסר דיוק מצידי.
תוכחה מקרבת באה מאהבה ומרצון טוב והיא חפה מהתניות. זה ה"גרזן" שלי 🙂
זה שם באזור. תוכחה מקרבת היא תוצאה של זיהוי הפרה של אחר. לפעמים לא מדובר בהפרה ממש אלא בהימנעות מעשיה. גם שם יכול להתאים גרזן.